ביחידה זו נעסוק ביום הרביעי לבריאת העולם, שבו ברא הקב"ה את השמש, הירח והכוכבים.
הילדים יכירו את תפקיד המאורות: להאיר על הארץ, להבדיל בין יום ללילה, ולסמן זמנים – ימים, חודשים, שנים ומועדי ישראל.
באמצעות תמונות, גלובוס ופנס נמחיש את ההבדל בין אור לחושך, יום ולילה, ונכיר מפלאי הבריאה: אור הירח, זריחה ושקיעה ומחזורי הלבנה.
המסר המרכזי: כשם שהמאורות מאירים את העולם, כך כל מצווה ומעשה טוב מוסיפים אור רוחני בעולם – “מעט אור דוחה הרבה מן החושך”.
בתחילה נבראו השמש והלבנה בגודל שווה. באה הלבנה לפני הקב"ה ואמרה: "אי אפשר לשני מלכים
השמש תורמת לגידול הצמחים במשך שעות היום, באורה ובחומה.
הירח, לעומתה, מעניק כוח לדברים הקרים
הקב"ה הקדים את בריאת הצמחים לבריאת המאורות, כדי שלא יאמרו שבגלל ובזכות המאורות – השמש
בספר התניא מוזכר הרעיון ש"מעט אור דוחה הרבה מן החושך" בהקשר לעבודתו הפנימית של האדם. כשם שבמציאות הגשמית – אור, ולוּ גם מועט, מתגבר מייד על חושך רב – כך גם בעבודת ה': אפילו מעט חוכמה של קדושה, או פעולה קטנה מצד הנפש האלוקית, מסוגלת לדחות הרבה שטות וסכלות שמקורם בקליפה ובסטרא אחרא.
ההסבר לכך הוא מהותי:
האור הוא מציאות אמיתית מצד עצמו, הוא כוח חיובי, ממשי ואקטיבי. לעומת זאת, החושך אינו מציאות עצמאית – הוא רק העדר אור. גם כאשר הוא נראה כישות ממשית, זהו רק מפני שהקב"ה נותן לו כוח זמני להיראות כך. ולכן, כאשר מופיע אור – החושך מתבטל מאליו.
מה זה אומר בעבודת ה'?
הקדושה נמשלה לאור ולחיים, ואילו הקליפה מסמלת חושך – חוסר חיות אלוקית. כך, כאשר אדם מוסיף בלימוד תורה ובקיום מצוות, הוא מביא אור אלוקי לעולם, ובכך ממילא מסלק את החושך. כשם שנר קטן יכול להאיר חדר חשוך, כך כל מעשה טוב, אפילו קטן, יכול להפיץ אור גדול ולשנות את המציאות סביבנו.
(על פי תניא פרק יב (יז, א), חובת הלבבות שער יחוד המעשה פרק ה)
